החלטה בתיק ת"א 2484-00

1.         ביום 30.11.2008 ניתנה על ידי ההחלטה בתביעה כספית ע"ס 41,815,010 ש"ח (ת"א 2484/00) שהגישה חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ (להלן - התובעת) נגד מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים, ושר האוצר (להלן - הנתבעים). בהחלטתי האמורה (המכונה בפי התובעת "פסק דין חלקי") קבעתי כי הנתבעים חייבים בהשבה בגין עשיית עושר ולא במשפט. ראשית, קבעתי כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה של התובעת לאחר שנטלו אחוזי בניה במסגרת תכנית איחוד וחלוקה למרות שייעודם של המקרקעין נותר לצרכים ציבוריים (פיסקה 21 להחלטה). שנית, קבעתי כי הנתבעים אינם זכאים לפטור מהשבה (שם, פיסקאות 22-26). את טענת הנתבעים, לפיה ההשבה איננה צודקת לנוכח הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התשס"ו-2006 (להלן - התיקון), דחיתי בשלב ההוא של הדיון, לנוכח ההחלטה שהתקבלה במהלך הדיונים, לפיה שאלת התחולה הרטרואקטיבית לא תוכרע בשלב הראשון. הוספתי והערתי, כי ההשבה מעוררת שאלה של שיוך אחוזי הבנייה (שם, פיסקה 29).

2.         הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"ע 798/09). בהחלטתו מיום 12.9.11 דחה בית המשפט העליון את הבקשה, בכפוף לאמור בה, כלהלן:

"נוכח השינוי שחל במצב המשפטי עם חקיקת סעיף 27 לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, איננו רואות טעם בבירור בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בנסיבות אלה מן הראוי שבית המשפט המחוזי ידון מחדש במסגרת ההליך התלוי ועומד בפניו בשאלת קיומה של עילת תביעה למשיבה, וזאת נוכח הוראת סעיף 27 הנ"ל והפרשנות שניתנה לה בפסיקת בית משפט זה. טענות הצדדים, לרבות בשאלת חוקתיות הוראת המעבר הקבועה בסעיף 27, שמורות להם...".

בעקבות החלטה זו, הגישה התובעת לבית משפט זה הודעה מטעמה שאליה צירפה את הסיכומים שהגישו הצדדים לבית המשפט העליון בשאלה שהעלה מיוזמתו, לאמור: "כיצד השינויים החוקתיים והפסיקה שבאה בעקבותיו משליכים על ההליך דנן" (סעיף 3 להודעה; הסיכומים צורפו כנספחים ב-ד להודעה). בהמשך, נעתרתי לבקשת התובעת והתרתי לה, בהעדר התנגדות מצד הנתבעים, להגיש לבית משפט זה טיעון משלים, כסיכומי תשובה לסיכומי הנתבעים בבית המשפט העליון בשאלה האמורה.

3.         השאלה הראשונה שבמחלוקת היא, האם הוראת המעבר שבסעיף 27 לתיקון חלה על עילת התביעה. אלא שהצדדים חלוקים בשאלה מהי עילת התביעה. התובעת טוענת, כי עילת התביעה היא עשיית עושר שלא כדין בגין נטילת אחוזי בנייה למקרקעין בייעוד ציבורי, שנעשתה במנותק מעצם פעולת ההפקעה (ראו למשל סעיף 2 לטיעון המשלים שהגישה התובעת לבית משפט זה). לשון אחר, לשיטתה, אף אם ההפקעה נותרת על כנה, עדיין מגיעים לה פיצויים בגין התעשרות הנתבעים על חשבונה, בנטילת אחוזי בניה שלא כדין. הנתבעים טוענים ,לעומתה, כי עילת התביעה היא הפקעה שלא כדין, אף לשיטת התובעת (ראו כדוגמה סעיף 30 ל"תשובת המבקשים [הנתבעים]" בבית המשפט העליון). 

4.         מקובלת עלי טענת התובעת כי העילה של עשיית עושר בגין קבלת אחוזי בניה שלא כדין על בסיס מקרקעין מופקעים, שייעודם ציבורי, היא עילה עצמאית ונפרדת מעילת ההפקעה עצמה. טענת הנתבעים, לפיה מדובר בכל מקרה בעילה של הפקעת מקרקעין, מתבססת על הטיעונים הבאים: התביעה היתה לפיצוי בגין הפקעה ששונה ייעודה; הוחלט להותיר את שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הזכאות לשלב הדיון הבא; התובעת לא טענה בפניי, כי עילת תביעתה אינה נוגעת להפקעה; ועוד. ברם, אין בטיעונים אלה של הנתבעים כדי לקשור מהותית בין ההתעשרות שלא כדין עקב קבלת אחוזי בניה על בסיס מקרקעין בייעוד ציבורי שהופקעו בעבר לבין מעשה ההפקעה. לא הוצע הסבר לקשר הנטען בין ההפקעה לבין התעשרות שלא כדין בעקבות התנהלות שלא כדין, בקבלת אחוזי בניה שלא כדין, על בסיס המקרקעין המופקעים. לא ניתן לקבל את התוצאה הנובעת מטענת הנתבעים, לפיה ההתיישנות שנקבעה בהוראת המעבר שבסעיף 27 לתיקון "מחסנת" את הרשויות בפני תביעות בגין התנהלות שלא כדין, מהסוג שנדון במקרה זה.   

5.         מיותר לציין, כי עשיית העושר במקרה שבפניי, שסיבתה בנטילת אחוזי בניה שלא כדין על בסיס מקרקעין שהופקעו, אינה דומה לעשיית העושר שנדונה בע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל (6.12.10), באשר זו עסקה בהפקעה עצמה. דברים אלה אמורים גם לגבי המקרה שנדון בבג"ץ 9614/03 אבני דרך בע"מ נ' שר האוצר (21.12.10), שעסק אף הוא בהפקעה עצמה. משכך, אין בשני פסקי דין אלה, שניתנו לאחר התיקון, כדי לתמוך בעמדתם של  הנתבעים.

6.         בהחלטתי קבעתי, כאמור לעיל, כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה של התובעת, בנוטלם אחוזי בניה על בסיס מקרקעין המיועדים לצורכי ציבור, ובהמשך קבעתי כי הנתבעים חייבים בהשבה בכפוף לבעיית שיוכם של אחוזי הבנייה. שאלת התיישנותה של עילת התביעה הזו הוכרעה בהחלטתי בקביעה לפיה הענקת הזכויות למגורים ולמסחר על בסיס המקרקעין שהופקעו מהתובעת ונותרו בייעוד ציבורי נעשתה בשנת 96', בניגוד לטענת התובעת, כי השינוי נעשה בשנת 80' (פיסקה 20 להחלטתי).     

7.         מסקנתי היא על כן, כי הוראת המעבר שבסעיף 27 לתיקון איננה חלה על תביעתה של התובעת.

8.         לנוכח מסקנתי זו, פטור אני מהכרעה בשאלה השניה שבמחלוקת, היא שאלת חוקיותה של הוראת המעבר שבסעיף 27. אוסיף, כי נראית לי עמדתם של הנתבעים, לפיה הוראת המעבר איננה נגועה באי חוקיות, אך, כאמור, אינני נדרש להכריע בשאלה זו.

9.         תוצאת הדברים היא, שאני קובע את התיק לישיבה במעמד ב"כ הצדדים לצורך קביעת סדרי השלב השני של הדיון בתביעה זו. הישיבה תתקיים ביום 12.7.12 שעה 11:00 בהיכל המשפט בנצרת.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים בפקסימיליה.

ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ב, 25 יוני 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: